"שיעור חופשי!"

זוכרים את תחושת האושר האדירה כשמורה לא הגיע/ה ופרצנו בצעקות "שיעור חופשי!"?

אני זוכרת שנים רבות בעבודה כמנהלת שלא הצלחתי באמת לצאת לחופש.

גם אם הייתי בחופשה רשמית, המחשב, blackberry או אח"כ iPhone (...) היו צמודים אלי.

הייתי מודיעה במשרד ולצוות שלי שאני בחופש אבל שירגישו נוח להתקשר בכל שאלה או בעיה.

הבוס שלי מצד שני היה יוצא לחופש של שבוע ומודיע לי שהוא לא יהיה זמין ושהוא בטוח שנוכל להסתדר בלעדיו.

כשדברנו על זה יום אחד הוא הסביר כמה חשובה היכולת לקחת כמה ימים ולנקות את הראש בהתמודדות עם הלחצים של העבודה וכדרך למנוע שחיקה. שמעתי אותו והתעלמתי... לא הצלחתי לשחרר.

כשאני חושבת על זה היום אני רואה שהיה שם שילוב של כמה דברים: המקום המרכזי מידי שהיה למקום העבודה בתוך החיים שלי, עומס גדול מידי של דברים בעבודה, חשש לחזור לשולחן עמוס מאד ואתגר גדול לשחרר.

"לשחרר" - אני עוצרת עכשיו ושואלת את עצמי: מה הייתי מרוויחה ומה הצוות שלי והארגון היו מרוויחים אם הייתי לומדת לשחרר?

מה המסר שאני קיבלתי מהבוס שלי כשיצא לשבוע וסמך עלי להסתדר לעומת המסר שאני נתתי לצוות כשאמרתי להם "אני זמינה תמיד... תתקשרו אל תהססו..."?

אז יצאתי לחופש בסופ"ש האחרון. לא בדקתי במחשב משימות "חשובות", לא חשבתי על שולחן עבודה ולא הייתי בלחץ...

המעבר לעסק עצמאי עבורי היה תהליך ארוך של למידה לשחרר דברים... והיה רגוע וכיףףף.