היכולת כבר שם - על הפער שבין יכולת לביצוע

ביום שישי בערב ישבתי עם דודי לראות את משחק רבע הגמר בין נורבגיה לברזיל יולי 2026.

אני לא יכולה לומר שאני חובבת כדורגל גדולה, אבל כשמגיעים לשלבים האלה של הטורניר גם אני נסחפת קצת לאווירה.

כבר בדקות הראשונות נפסק פנדל.

לפני שהשחקן ניגש לבעוט שאלתי את דודי מה הסיכוי שהוא יכניס את הכדור.

"גבוה מאוד," הוא ענה. "ברמות האלה פנדלים נכנסים כמעט תמיד."

הסתכלתי על השחקן. הוא נראה רגוע. מקצוען. אדם שעשה את הפעולה הזאת אינספור פעמים בקריירה שלו.

ואז הוא החמיץ.

המשחק המשיך, אבל אני כבר הייתי במקום אחר.

הסקרנות שלי התעוררה.

פתחתי את הטלפון והתחלתי לקרוא.

מה הסיכוי באמת להכניס פנדל? מה משפיע על ההצלחה? ומה גורם לשחקנים הטובים בעולם להחמיץ דווקא ברגעים החשובים ביותר?

ככל שקראתי יותר, כך התבררה תמונה מעניינת.

היכולת המקצועית כמובן חשובה, אבל אחד הגורמים המשמעותיים ביותר הוא לחץ.

אותו שחקן.

אותו שער.

אותו מרחק.

ובכל זאת, ככל שהרגע משמעותי יותר, אחוזי ההצלחה יורדים.

פתאום מצאתי את עצמי חושבת לא על כדורגל, אלא על אנשים.

על מנהלים.

על בעלי עסקים.

ועל רגעים שבהם אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות, אבל משום מה לא מצליחים להביא את עצמנו במיטבנו.

אחד עשר שנים עבדתי בניו יורק כמנהלת כספים בחברת תיירות גדולה.

כשהודעתי שאני עוזבת את התפקיד, עשיתי את זה בטוב - היחסים היו טובים, העזיבה הייתה מסודרת.

ולקראת העזיבה שלי היה יום שהוקדש לפגישה ארוכה במיוחד.

בחדר ישבו אנשי פיתוח, מנהלים וגורמים נוספים שהיו מעורבים בהקמת מערכת חדשה.

המטרה הייתה פשוטה: להבין איך הדברים באמת עובדים.

במשך שעות עברנו על תהליכים, חריגים, מקרים מיוחדים, קיצורי דרך, בעיות שנתקלנו בהן לאורך השנים וכל אותם דברים שלא תמיד מופיעים במסמכים.

אני זוכרת את עצמי באותו יום באופן מאוד ברור.

לא חיפשתי להרשים.

לא ניסיתי להוכיח שאני חיונית.

לא דאגתי אם התשובה שלי מספיק חכמה.

פשוט הייתי שם.

הקשבתי לשאלות.

עניתי.

חיברתי בין נקודות.

נזכרתי בפרטים שאחרים שכחו.

הצעתי רעיונות.

הייתי בזרימה.

בסוף היום הבוס שלי קרא לי הצידה. "היום היית במיטבך," הוא אמר.

בדרך הביתה חשבתי על המשפט הזה שוב ושוב.

מה היה שונה היום?

לא ידעתי יותר.

לא הייתי מנוסה יותר.

לא התכוננתי יותר.

ואז הבנתי.

לא היה לחץ.

בפעם הראשונה מזה שנים לא הייתי עסוקה בלהוכיח.

לא הייתי צריכה להרשים.

פשוט הייתי אני.

לפני כמה חודשים פגשתי לקוח לקראת פגישה משמעותית עם לקוח פוטנציאלי.

הוא הגיע מוכן.

למעשה, הוא הגיע מוכן מאוד.

היו לו רשימות.

היו לו רעיונות.

היו לו נתונים.

והייתה לו גם רשימה ארוכה של דברים נוספים שהוא רצה להספיק להכין.

בשלב מסוים עצרתי אותו.

לא כי ההכנה לא הייתה חשובה.

אלא כי הרגשתי שאנחנו כבר לא עוסקים בהכנה.

אנחנו עוסקים בניסיון להשיג תחושת ביטחון דרך עוד הכנה.

שאלתי את עצמי מה באמת חסר כאן.

והתשובה הייתה: כמעט שום דבר.

הוא הכיר את התחום.

הוא הבין את הלקוח.

הוא ידע לשאול שאלות טובות.

הוא ידע להקשיב.

הוא ידע לתת ערך.

מה שהיה חסר לו באותו רגע לא היה ידע.

היה חסר לו האמון בכך שכל הדברים האלה כבר קיימים.

לפעמים אנחנו מחפשים עוד מידע כאשר מה שחסר הוא דווקא שקט.

עוד הכנה כאשר מה שחסר הוא ביטחון.

עוד מאמץ כאשר מה שחסר הוא היכולת לסמוך על מה שכבר בנינו.

מאז אותו משחק כדורגל אני חושבת לא מעט על הפנדל ההוא.

כי בעיניי הוא לא באמת היה סיפור על כדורגל.

הוא היה סיפור על בני אדם.

על הפער שבין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מצליחים ל

הביא לידי ביטוי.

ועל הרגעים הנדירים והיפים שבהם אנחנו מפסיקים להוכיח ומתחילים פשוט להיות.